משפחתה המושלמת

משפחתה המושלמת

כל בוקר במשרדנו, התחיל באותה הדרך: העובדות הגיעו, שמו את התיק במקום העבודה, לקחו כוסות וחבילות של עוגיות והתאספו במטבחון הקטן כדי לשתות כוס קפה או לאכול חטיף לארוחת הבוקר. בעודנו יושבות סביב השולחן, אנו דנות על איך עבר סוף השבוע או מה קרה בערב של אתמול. כל הצוות שלנו  מורכב מנשים בגילאים 30 עד 45, כמעט כולן נשואות פלוס. בערך כאשר כולנו היינו מתיישבות, מירי הייתה נכנסת (כי היא תמיד איחרה קצת) – מירי היא אישה מלאה בת 40, אשר בכניסתה רחרחה את הארומה של הקפה באוויר ואמרה:

- וואי, בנות, לא תאמינו מה החברה' שלי עשו אתמול!

מהסיפורים שלה כולנו ידענו שיש לה שלושה ילדים ובעל. הילדים - שתי בנות בנות 16 ו -12 (שרי וליהי) וילד בן 7 ששמו תמיר. הילדים שלה תמיד עוללו משהו: צבעו את הכלב "שייראה כאריה אמיתי" או הכינו לאמם "עוגת הפתעה" שלאחר הכנתה מירי הייתה צריכה לקרצף את המטבח כמעט עד הבוקר. דרך אגב, "עוגת ההפתעה" יצאה טעימה למדי, אם כי עקומה.
בעלה גדעון, שהיא קראה חו בחיבה "גידוש" - היה גבר רומנטי עם טירוף קל: הוא הרבה לתת לאשתו שדות של פרחים, לשלוח לה תמונות של עננים ולאסוף את צלילי שיר הציפורים.
פעם אחת, ביום הולדתה של מירי, נכנס למשרד ענן ריחני של 99 וורדים. מירי צחקה ושמחה, כאשר הודתה לבעלה בטלפון.

גם לנו היו ילדים, וגם לנו היו בעלים. אבל לרוב דיברנו על הבעיות והמריבות שלנו, הנהנו בראשינו ותמכנו אחת בשנייה. אבל אצל מירי הכל היה שונה. חלק מהנשים אפילו קצת כעסו עליה, וקראו לה מאחורי גבה "גברת אדאמס" – שזו אנלוגיה עם סרט "משפחת אדאמס". אולי הן עשו זאת כי לא הכל במשפחות שלהן היה חלק כמו במשפחה של מירי.
מצד אחד הייתה מירי שהיה לה בעל אוהב, שלושה ילדים יפים, לא היו לה בעיות בניהול משק הבית או בעיות הקשורות לגיל ההתבגרות.
ומצד שני היינו אנחנו, עם כל השגרה שהייתה לנו בבית, עם חוסר ההבנה, הילדים שנמצאים בכל מני משברים ובעל אהוב, אבל לפעמים כל כך מעצבן יחד עם ההבנה שאין לאן לברוח מזה.
שרה, שהיה לה אופי די מרושע, תמיד אמרה לפני הגעתה של מירי:

- בנות, בואו נשתה כוס קפה בשקט, לפני שתגיע "גברת אדאמס" ותתחיל עם "וואי, בנות, לא תאמינו מה החברה' שלי עשו אתמול!"

כך התחיל כל בוקר. המשרד שלנו היה דומה לאיזשהו מועדון נשים מוזר.

לפני שבוע, התקשרה אלי דודתי, וביקשה שאלווה אותה לבית הקברות, כדי לבקר את קברי בני המשפחה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא פנתה אלי בבקשה כזאת, ולא יכולתי להגיד לה לא. עד לפני כן, אף פעם לא ביקרתי בבית הקברות של העיר שבה גרתי.

אתמול, לקחתי איתי מים ותרופת הרגעה – הרי דודה שלי היא כבר לא אישה צעירה - והלכנו לבקר את קברי קרוביה.
בית הקברות היה ריק, ורק ליד קבר אחד ישבה אישה בשמלה שחורה. זה נראה די מפחיד. כאשר סיימנו את העניינים שלנו, אנו חזרנו באותה הדרך ושוב ראינו את אותה האישה. היא ישבה באותו המקום, אך ראשה היה כפוף אפילו נמוך יותר. לא יכולתי לעבור ולא לשאול לשלומה – אולי היא לא מרגישה טוב? הגענו אל החלקה וקראנו לה:

- האם את בסדר? אולי את צריכה עזרה?

האישה הרימה את ראשה והבנתי, שאני מסתכלת על פניה של מירי. פניה היו לא אפורות – הן היו שחורות מרוב צער. נדמה היה שהיא לא זיהתה אותי, הניפה את ידה לכיוון שלנו והפנתה את פניה שוב לכיוון הקבר. הסתכלתי על הקבר, ואז על קברים שלידו – ולבי צנח. על הקברים היה רשום:

שרי לוי, ליהי לוי, תמיר לוי וגדעון לוי.
תאריך המוות היה אותו התאריך על כל המצבות.

אף אחד מהילדים האלה לא עולל דבר, לא צייר על הכלב ולא בילגן את המטבח בזמן הכנת "עוגת ההפתעה". והבעל לא נתן לה שום ורדים ולא אסף את צלילי הציפורים. לפני חמש שנים, הם נהרגו. כאשר בנה – תמיר, היה רק בן שנתיים...